טוב אז אם אתם גרים בישראל אתם בטוח שמעתם ואם אתם גרים בחול יש מצב טוב שגם שמעתם שהמצב הביטחוני בארץ לא טוב. כבר כמה שבועות יש סכסוכים בירושלים, וביום שני, יום ירושלים, היו מהומות במסגד אל אקצא, ואחר הצהריים ירו רקטות ראשונות מעזה אל הרי ירושלים. אני אמא וג’ורא ( יאיר ) שמענו את האזעקה ולא הבנו אם צריך לרדת למקלט או מה, בעצם רק אחרי ששמענו שני בומים ירדנו עם מתן וחבר שלו לחדר מדרגות שם פגשנו את כל השכנים והאמת שזה היה די נחמד לדבר עם השכנים. לא נפל שום דבר בירושלים אבל כן באיזה יישוב מסביב. למחרת בבית ספר דיברנו על איך לכולם הייתה האזעקה ואני ת’אמת אמרתי שזה היה חדש בשבילי ונפגשנו עם השכנים וזה היה די קול ( עכשיו זה כבר לא קול ). אתם כולם יודעים איך זה המשיך, הרבה רקטות לדרום ולמרכז ויש כרגע 5 הרוגים בארץ. אני אומר מראש שיש לי דעות מאוד שמאלניות אז מי שלא רוצה לקרוא את הפוסט הזה מוזמן.
תמיד תהיתי איך זה לחיות בזמן מלחמה, ועכשיו אני חושב שאני מתחיל להבין. כל אחד יודע כבר, בסוף המלחמה שתי הממשלות טוענות שהם ניצחו, והציבור בעזה הוא זה שנפגע. אחרי שלושים ושש שעות הוא כבר נפגע!! תראו את הנתונים. יש 36 הרוגים בעזה, 15 מאיתם טרוריסטיים, אז מילא, אבל מה עם ה-21 האחרים? הם לא קשורים, 12 מהם בכלל ילדים!! לדעתי בסופו של דבר לא משנה מוסלמים יהודים, חרדים חילוניים, ימניים שמאלנים, כולם בני אדם. אני לא חושב שלאף אחד בפלנטה הזאת מגיע למות. כל אחד בחדשות חושב שהוא איזה גנרל ושהוא יודע מה בדיוק צריך היה לעשות ואם היה צריך לתקוף חזק או לתקוף את המחסנים האלה והאלה. אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היו מתנהלים אחרת, אולי הייתה פורצת מלחמה גם ככה. שמעתי היום מישהו בחדשות אומר שהוא מעדיף אלף אמהות מעזה בוכות מאשר אחת ישראלית בוכה. מה קורה לך בן אדם? תגידו לי ברצינות, אין לכם טיפת רגש, רחמים? ושמעתם מה קרה במסגד אל אקצא? המקום השלישי הכי קדוש למעל מיליארד מוסלמים בכל העולם הפך לשדה קרב של ממש!! אי אפשר לעשות דברים כאלה, זה אדמה קדושה!! ואני יודע שישראל מזהירה מראש איזה בניינים היא עומדת להפיל ואומרת להם להתפנות. ואז מה? מי שגר שם נשאר בלי פאקינג בית!! ואני יודע שזה החמאס זה שמחליט לשים שם נשק או משרדים או מה שזה לא יהיה אבל זה לא באשמת האנשים!! תדמיינו את עצמכם במצב כזה, תוך כמה שעות נשארים בלי מקום לגור בו.
נתנו לאירוע הזה גם שם, מבצע שומר החומות. תקראו שנייה את המילים של השיר הזה. תחשבו עליהם טוב טוב, “מונחת לי על כף ידי אני מביט בה מאוהב”, “עומד מקשיב אל הקולות, קולות השוק והמהומה, הנה הוא קול המואזין, הנה דנדון הפעמון”. השיר הזה אולי מדבר על נער אחד שמגן על ירושלים, מקשיב טוב טוב לנפץ רימונים, אבל הוא מביט בירושלים מאוהב. מאוהב במה? בדיוק במה שיוצר את הבעיות, קולות המואזין ודינדון הפעמון, קולות השוק והמהומה. המגוון שיש בירושלים. אני לא יכול להגיד הרמוניה כי זה לא, לא זה לא הרמוניה, “אני כאן בתפקיד” אבל יש כאן איזה רגע קסום, שלמרות שהוא עומד בתפקיד, הוא שומע את כל ירושלים, ברגע אחד של שלווה. בסופו של דבר כולם רוצים לחיות. אני אחסוך מכם את התמונות כי בטח גם אותם ראיתם. אני באמת לא יודע מה עוד להגיד, ואני מקווה שהמצב הביטחוני ישתפר ושנצא מזה עם כמה שפחות נפגעים, ושיום אחד מלחמות יהיה משהו שנגמר זמנו בעולם.
